<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ב סימן קנ"א</h1>
<h2>דף כה.</h2>
ואפילו הקדיש חצרו לבית הכנסת הוא הדין והוא הטעם, שאם לא התפללו בו עדיין הדבר פשוט שאין קדושה חלה עליו, דהא קיימא לן דהזמנה לאו מילתא היא בפרק מי שמתו [ברכות כ"ג ע"ב] ובפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] ובפרק קמא דנדרים [ז' ע"א] ובפרק בני העיר [מגילה כ"ו ע"ב]. ואף אם התפללו בו דתפסה ביה קצת קדושה, שהרי אסור להשתמש בו תשמיש דחול כדאיתא בפרק בני העיר [מגילה כ"ח ע"א], אפילו הכי מסתברא לי שאין אותו הקדש מפקיע מידי שעבוד כיון שיש לו פדיון על ידי שבעה טובי העיר כדאיתא התם [שם כ"ו ע"א], דכללא הוא כל שיש לו פדיון אינו מפקיע מידי שעבוד. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאין מתנות קונין אלא בקנין או במעמד שלושתן, כדמוכח בבבא קמא פרק ארבעה וחמישה [ל"ו ע"ב]. ומה שכתבה האשה לבעל המשכונה דין ודברים אין לי עליך לא מהני כלל להפסידה כתובתה, דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א], וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות אישות [הי"א]. וכיון שכן, עכשיו שמת האיש, ובאה האשה לגבות כתובתה, ובא בעל המשכונה לגבות את חובו, הדין ביניהם הוא כן, שהאשה תגבה כתובתה מהנכסים שנשארו אחר ההקדש אם יספיקו לכתובתה ולשאר תנאי כתובתה, ואם לא יספיקו תטול מה שיחסר לה מההקדש, שאין הקדש מפקיע שעבודה, ואחר שתהיה האשה נפרעת אם ישאר בנכסים כדי להיפרע מהם בעל המשכונה חובו יפרע מהם, ואם לאו יפסיד חובו, לפי שההקדש והכתובה הם קודמין לו. ואין המלוה יכול לומר לאשה טלי כתובתך מההקדש אחר שאינו מפקיע שעבודך ואני אטול חובי מהשאר, לפי שבשעה שהקדיש חל ההקדש, ואין שעבוד הכתובה מעכבו מלחול אחר שנשארו לו נכסים לפרעון כתובתה, דומה למה שאמרו בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ב ע"ב] מקום הנחתי לך לגבות הימנו, וכיון שההקדש חל באותה שעה אין בעל חוב המאוחר יכול לדחותה לאותם הנכסים. וכל זה הוא אם סילוק האשה אינו סילוק משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל אם סילוק האשה נעשה על פי חכם בצד שמועיל ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אם כן בעל המשכונה יטול חובו משאר הנכסים, והאשה אפסידה אנפשה שמחלה זכותה לבעל המשכונה, ואינה יכולה לגבות מההקדש שלא כל הימינה לחוב להקדש בסילוק זכותה מהנכסים הנשארים, שהרי הקדש יכול לומר לה מקום הניח לך בעליך לגבות ממנו, ואם מחלת לבעל המשכונה את אפסדת אנפשך. ואם הסילוק מועיל או אינו מועיל דבר זה יכול להתברר מתוך לשון השטר שנעשה בסילוק הזה. ולפדות ההקדש בשוה פרוטה אינו מותר לכתחילה אפילו בקודשי בדק הבית משום פסידא דהקדש, ובזמן הזה הוא מותר משום דליכא בית כמו שכתבתי. ובהקדש עניים לעולם אסור, ואפילו בדיעבד לא מהני, שכבר זכו עניים בשעת אמירה, וכמו שכתב הריא"ף ז"ל בפרק שור שנגח ארבעה וחמישה [ב"ק י"ח ע"ב]. והוא הדין בהקדשות הנוהגות היום בבית הכנסת ובבית הקברות.
<h2>דף נ:</h2>
ואפילו הקדיש חצרו לבית הכנסת הוא הדין והוא הטעם, שאם לא התפללו בו עדיין הדבר פשוט שאין קדושה חלה עליו, דהא קיימא לן דהזמנה לאו מילתא היא בפרק מי שמתו [ברכות כ"ג ע"ב] ובפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] ובפרק קמא דנדרים [ז' ע"א] ובפרק בני העיר [מגילה כ"ו ע"ב]. ואף אם התפללו בו דתפסה ביה קצת קדושה, שהרי אסור להשתמש בו תשמיש דחול כדאיתא בפרק בני העיר [מגילה כ"ח ע"א], אפילו הכי מסתברא לי שאין אותו הקדש מפקיע מידי שעבוד כיון שיש לו פדיון על ידי שבעה טובי העיר כדאיתא התם [שם כ"ו ע"א], דכללא הוא כל שיש לו פדיון אינו מפקיע מידי שעבוד. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאין מתנות קונין אלא בקנין או במעמד שלושתן, כדמוכח בבבא קמא פרק ארבעה וחמישה [ל"ו ע"ב]. ומה שכתבה האשה לבעל המשכונה דין ודברים אין לי עליך לא מהני כלל להפסידה כתובתה, דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א], וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות אישות [הי"א]. וכיון שכן, עכשיו שמת האיש, ובאה האשה לגבות כתובתה, ובא בעל המשכונה לגבות את חובו, הדין ביניהם הוא כן, שהאשה תגבה כתובתה מהנכסים שנשארו אחר ההקדש אם יספיקו לכתובתה ולשאר תנאי כתובתה, ואם לא יספיקו תטול מה שיחסר לה מההקדש, שאין הקדש מפקיע שעבודה, ואחר שתהיה האשה נפרעת אם ישאר בנכסים כדי להיפרע מהם בעל המשכונה חובו יפרע מהם, ואם לאו יפסיד חובו, לפי שההקדש והכתובה הם קודמין לו. ואין המלוה יכול לומר לאשה טלי כתובתך מההקדש אחר שאינו מפקיע שעבודך ואני אטול חובי מהשאר, לפי שבשעה שהקדיש חל ההקדש, ואין שעבוד הכתובה מעכבו מלחול אחר שנשארו לו נכסים לפרעון כתובתה, דומה למה שאמרו בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ב ע"ב] מקום הנחתי לך לגבות הימנו, וכיון שההקדש חל באותה שעה אין בעל חוב המאוחר יכול לדחותה לאותם הנכסים. וכל זה הוא אם סילוק האשה אינו סילוק משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל אם סילוק האשה נעשה על פי חכם בצד שמועיל ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אם כן בעל המשכונה יטול חובו משאר הנכסים, והאשה אפסידה אנפשה שמחלה זכותה לבעל המשכונה, ואינה יכולה לגבות מההקדש שלא כל הימינה לחוב להקדש בסילוק זכותה מהנכסים הנשארים, שהרי הקדש יכול לומר לה מקום הניח לך בעליך לגבות ממנו, ואם מחלת לבעל המשכונה את אפסדת אנפשך. ואם הסילוק מועיל או אינו מועיל דבר זה יכול להתברר מתוך לשון השטר שנעשה בסילוק הזה. ולפדות ההקדש בשוה פרוטה אינו מותר לכתחילה אפילו בקודשי בדק הבית משום פסידא דהקדש, ובזמן הזה הוא מותר משום דליכא בית כמו שכתבתי. ובהקדש עניים לעולם אסור, ואפילו בדיעבד לא מהני, שכבר זכו עניים בשעת אמירה, וכמו שכתב הריא"ף ז"ל בפרק שור שנגח ארבעה וחמישה [ב"ק י"ח ע"ב]. והוא הדין בהקדשות הנוהגות היום בבית הכנסת ובבית הקברות.
<h2>דף נג.</h2>
ואפילו הקדיש חצרו לבית הכנסת הוא הדין והוא הטעם, שאם לא התפללו בו עדיין הדבר פשוט שאין קדושה חלה עליו, דהא קיימא לן דהזמנה לאו מילתא היא בפרק מי שמתו [ברכות כ"ג ע"ב] ובפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] ובפרק קמא דנדרים [ז' ע"א] ובפרק בני העיר [מגילה כ"ו ע"ב]. ואף אם התפללו בו דתפסה ביה קצת קדושה, שהרי אסור להשתמש בו תשמיש דחול כדאיתא בפרק בני העיר [מגילה כ"ח ע"א], אפילו הכי מסתברא לי שאין אותו הקדש מפקיע מידי שעבוד כיון שיש לו פדיון על ידי שבעה טובי העיר כדאיתא התם [שם כ"ו ע"א], דכללא הוא כל שיש לו פדיון אינו מפקיע מידי שעבוד. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאין מתנות קונין אלא בקנין או במעמד שלושתן, כדמוכח בבבא קמא פרק ארבעה וחמישה [ל"ו ע"ב]. ומה שכתבה האשה לבעל המשכונה דין ודברים אין לי עליך לא מהני כלל להפסידה כתובתה, דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א], וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות אישות [הי"א]. וכיון שכן, עכשיו שמת האיש, ובאה האשה לגבות כתובתה, ובא בעל המשכונה לגבות את חובו, הדין ביניהם הוא כן, שהאשה תגבה כתובתה מהנכסים שנשארו אחר ההקדש אם יספיקו לכתובתה ולשאר תנאי כתובתה, ואם לא יספיקו תטול מה שיחסר לה מההקדש, שאין הקדש מפקיע שעבודה, ואחר שתהיה האשה נפרעת אם ישאר בנכסים כדי להיפרע מהם בעל המשכונה חובו יפרע מהם, ואם לאו יפסיד חובו, לפי שההקדש והכתובה הם קודמין לו. ואין המלוה יכול לומר לאשה טלי כתובתך מההקדש אחר שאינו מפקיע שעבודך ואני אטול חובי מהשאר, לפי שבשעה שהקדיש חל ההקדש, ואין שעבוד הכתובה מעכבו מלחול אחר שנשארו לו נכסים לפרעון כתובתה, דומה למה שאמרו בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ב ע"ב] מקום הנחתי לך לגבות הימנו, וכיון שההקדש חל באותה שעה אין בעל חוב המאוחר יכול לדחותה לאותם הנכסים. וכל זה הוא אם סילוק האשה אינו סילוק משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל אם סילוק האשה נעשה על פי חכם בצד שמועיל ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אם כן בעל המשכונה יטול חובו משאר הנכסים, והאשה אפסידה אנפשה שמחלה זכותה לבעל המשכונה, ואינה יכולה לגבות מההקדש שלא כל הימינה לחוב להקדש בסילוק זכותה מהנכסים הנשארים, שהרי הקדש יכול לומר לה מקום הניח לך בעליך לגבות ממנו, ואם מחלת לבעל המשכונה את אפסדת אנפשך. ואם הסילוק מועיל או אינו מועיל דבר זה יכול להתברר מתוך לשון השטר שנעשה בסילוק הזה. ולפדות ההקדש בשוה פרוטה אינו מותר לכתחילה אפילו בקודשי בדק הבית משום פסידא דהקדש, ובזמן הזה הוא מותר משום דליכא בית כמו שכתבתי. ובהקדש עניים לעולם אסור, ואפילו בדיעבד לא מהני, שכבר זכו עניים בשעת אמירה, וכמו שכתב הריא"ף ז"ל בפרק שור שנגח ארבעה וחמישה [ב"ק י"ח ע"ב]. והוא הדין בהקדשות הנוהגות היום בבית הכנסת ובבית הקברות.
